<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' חנניה בן עקביה</h1>
<h2>דף קמז:</h2>
ובעירובין פ' כיצד משתתפין [פ"ז ע"ב] ת"ר שלשה דברים התיר להן ר' חנני' בן עקבי' לאנשי טבריא להסתפג באלונטית ולהביאה בידו אחד מהן ועיקר מחלוקת אלונטית בפ' חבית. וגרסי' התם א"ל אביי לרב יוסף היל' מאי א"ל הא ר' הא ר' שמעון הא שמואל הא ר' יוחנן ואייתי מכולהו דהל' כר' שמעון שמסתפג ומביאה בידו, ותימא דלא מייתי הל' למעשה מר' חנני' בן עקבי', ולא קשיא מידי דנראה דכיון דנקט ג' דברים התיר להן ר' חנניה לבני טבריא משמע דר' חנניה בן עקבי' בכל אילו ג' דברים לא נחלק על חכמים דמה שהתיר להן גזוזטרא כדמסיק התם א"ר יוחנן בש"ר יוסי בן זימרא לא התיר ר' חנני' אלא בימה של טבריא הואיל ויש אוגנים ועיירות וקרפיפות מקיפות אותה והכי נמי אהדר ליה אביי לרבה דגרסינן התם [עירובין פ"ו ע"ב] אמר רבה ר' יהודה ור' חנניה בן עקבי' אמרו דבר אחד במחיצה תלויה וכו' עד א"ל אביי דילמא ע"כ לא קאמר ר' חננ' אלא בימה של טבריא וכו', וכן מה שהתיר להן להטמין בעצה כדמסיק דסתם אנשי טבריא אין דעתם לניחותא דהכשר דמה שמשכימין להביא פסל ועדיין טל עליו בשביל (של אתבטלו) [שלא יתבטלו] ואלונטית נמי אי לכ"ע שרא ר' חננ' א"כ לאנשי טבריא לא התיר אלא שני דברים אלא ש"מ לכ"ע באלונטית כרבנן סבירא ליה דלא יביאנה אלא יניחנה בחלון דמאי טעמא אמור רבנן מניחה בחלון ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודין על אותו דבר פי' סחיטה שאותה אלונטית שנסתפג בה זה סוחטה ונותנה לאחר להסתפג, בני טבריא ליכא למיחש כיון דכולן היו סמוכין לחמין לא צריכין לאוליירין וכל אחד אלונטיתו בביתו מפני שתדירין ברחיצת חנם, היל' אפילו להביאה בידו לא אסר להן דכיון דסמוכין מאד למעיין ליכא למיגזר דילמא אדהכי והכי סחיט לה היל' לא חשיב לה במניינא, ובירושלמי דכירה [שבת פ"ג ה"ג] משמע כן דלבני טבריא מתחילה עד שלא הערימו היו מותרים אף באלונטית דה"ג אמשנה מעשה שעשו אנשי טבריא בראשונה היו סותמין את הקמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה בשבת ואסרו להן רחיצה והתירו להן זיעה נחשדו להיות נכנסין ורוחצין ואומרין מזיעין אנו ואסרו להן רחיצה וזיעה היו שם שתי אמבטאות אחת של מתוקין ואחת של מלוחין נחשדו להיות מגלין את הנסרים ורוחצין במתוקין ואומרים במלוחין רחצנו ואסרו להן את הכל כיון שנתגדרו היו מתירין להן והולכי' מתירין להן והולכי' עד שהתירו להן מי מערה וחמי טבריא ולא התירו להן הבאת לינטית ומי התיר הבאת לינטית ר' חנניה בן עקביה, ומדקתני ולא התירו להן הבאת [לונטיות] משמע שמתחילה היה מותר ואסרו להן כשאסרו להן, ואע"פ שחזרו והתירו להן אלונטית לא רצו [להתיר] להן מפני שאסרוה ברחיצה דעלמא, ובא ר' חנניה בן עקב' ואמר כיון שהתרתם את הרחיצה אע"ג דאסורה לעלמא אף באלונטית אין לגזור מפני הטעם שכתבתי. ואף הוא התיר חריות של דקל שגרדו לשם עצים [שבת נ' ע"א] אפילו במחשבה בלא קישור ובירושלמי דבמ' טומנין [שבת פ"ד ה"ב] מפרש ר' יעקב בר אידי בש"ר יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלילך לבית המדרש שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה עריבת הירדן למה היא טמאה ולא אמר אדם דבר עד שבא ר' חנני' בן עקבי' ודרשה בעירו מפני שממלאין אותה פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים. ועוד דבר אחר דרש חריות שגדען בין לשכיבה בין לאהלין צריכות קישור. מיהו באותו ירושלמי שבידי כתב ר' חנינא בן אנטיגנס ושמא טעות סופר הוא מיהו בקישור חולק על גמרא דידן [שבת נ' ע"א] דסגי ליה בחישוב.
